החלטה בתיק ת"א 2339-09

1.      עסקינן בתביעה שעילתה רשלנות רפואית. להלן מובאת בפני ב"כ הצדדים הצעת ביהמ"ש, בהתבסס על החומר המצוי לעת הזו בתיק ביהמ"ש, לרבות תחשיבי הנזק שהוגשו מחד ומנגד.

הצעה זו העשויה לשמש אף כבסיס למו"מ בין הצדדים, נגזרת, יש לציין, הן ממידת המחשתן של טענות באמצעות מסמכים ככל שצורפו והן מהערכת סיכונים וסיכויים ע"י בית המשפט בשלב זה בו טרם החל שלב הראיות.

מצאתי מקום לציין כי בית המשפט נותן הצעתו חרף קשיים שמצא בכך מחמת הפערים בין חוות הדעת מחד ומנגד והמגבלות הקיימות כל עוד לא הוגשו ונשמעו העדויות במלואן.

על כל צד להביא בחשבון כי המשך ברורה של התביעה עשוי בנסיבות הענין לממש סיכון ממשי הטמון לו בהתייחס לתוצאה הסופית.

הגם שיש מקום לשקול מינוי מומחה מטעם בית המשפט, מצאתי מקום להמליץ כעמדת הנתבעת, כי לעת הזו ייעשה נסיון לבוא בדברים על סמך הצעה זו ומתוך מגמה לחסוך בעלויות ובזמן.

2.      נתונים בסיסיים רלבנטיים:

·        התובע, יליד 1952, נלקח ביום 18.4.03 לבית החולים ברזילי באשקלון בעקבות נפילה בביתו, שם אובחן שבר מרוסק בצוואר עצם הירך השמאלי. התובע נותח והשבר קובע באמצעות פלטה וברגים (DHS).

·        התובע נדרש בהמשך לשיקום בבית החולים לוינשטיין (29.4.03 -25.6.03) וביום 12.1.04 נדרש לניתוח נוסף להוצאת המתכות מהירך.

·        חוות הדעת מטעם התובע מייחסת רשלנות לבית החולים מחמת שיטת הקיבוע ואופן ביצועו ומחמת כשל בתהליך הפוסט ניתוחי.

ע"פ זו לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 50%: בגין הגבלה בתנועות פרק הירך (30%), קיצור רגל שמאל מעל 5 ס"מ (20%) ופגיעה יאטרוגנית בעצב הפמורלי משמאל (10%).

·        חוות הדעת מטעם הנתבעת שוללת קיומה של רשלנות רפואית ומבהירה כי נבחרה אופציה ניתוחית מבין שתיים אפשריות במגמה להביא לחיבור מהיר של השבר וכי זו בפועל השיגה ייעודה. קיצור צוואר עצם הירך הינו בבחינת סיבוך שכיח. התהליך הפוסט ניתוחי תאם הנחיות הספרות הרפואית. מצבו הנוכחי של התובע הינו אך תוצר של הפגיעה הישירה ולא של רשלנות כנטען. לתובע היסטוריה רפואית משמעותית מאד המשליכה על מצבו עובר לארוע ואף לאחריו.

ע"פ חוות דעת זו לתובע  33.5% נכות:  בגין השבר בעצם הירך (30%) ובגין קיצור של 26 מ"מ ברגל שמאל (5%). נשללה פגיעה עצבית בזיקה לניתוח דנן.

·        אין חולק כי לתובע היסטוריה רפואית עשירה שבכללה חרדה כרונית, FMF, סוכרת, יתר לחץ דם וצינתור לבבי משנת 2001. למעשה, משנת 1989 קבועה לתובע נכות צמיתה בגין אי כושר בשיעור של 75% והוא אינו עובד. מאז חודש 4/03 נקבעה לתובע נכות רפואית יציבה בשיעור של 100%.

·        התובע זכאי לקצבאות המל"ל: מאז שנת 2000 מקבל התובע קצבת ניידות (משנת 2006 נקבעה לו דרגת מוגבלות בניידות בשיעור 80% לעומת 50% קודם לכן), מאז שנת 1986 מקבל הוא קצבת נכות (משנת 1989 - בשיעור 100%). משנת 2005 מקבל התובע קצבת שירותים מיוחדים בשיעור של 50%.

הנתבעת הציגה חוות דעת אקטואר המהוונות את הקצבאות הנ"ל בהתייחס לתקופה שמיום הארוע ואילך.

·        התובע טוען למוגבלות ממשית בניידות מאז הארוע, לרבות צורך להסתייע בכיסא גלגלים ובקביים קנדיות וצורך בעזרה במרבית תיפקודי ה-ADL.

3.       אף אם מעבר לצורך, מצאתי מקום לציין כי בגיבושה של ההצעה על בית המשפט להידרש, בין השאר, לשאלות אלו: מהי מידת המחשת קיומה של רשלנות כמיוחס לנתבעת, האם המלצת המומחה מטעמה אינה אלא חכמה שלאחר מעשה והאם משיטתו שלו ומדבריו ניתן להסיק כי ניתן היה למנוע באופן מוחלט קיומה של נכות כלשהי.

          עוד ומכל מקום - האם מצבו הרפואי של התובע כיום בעקבות השבר מהווה תוצאה/ סיבוך טבעיים לשבר זה או שמא נעוץ מצבו כולו או חלקו בטיפול שניתן לו ע"י הנתבעת ו/או במצבו הרפואי שקדם לתאונה.

4.      על רקע המצוין לעיל, ולאחר שניתנת הדעת לשיעור הנכות הרלבנטי לרשלנות הנטענת להלן מרכיבי הנזק הרלבנטיים בעקבות ארוע הרשלנות הנטען: